חדר החושך המסתורי אשר שימש במשך שנים צלמים, כמעט ונכחד היום. בדור בו מככבים טלפונים חכמים, צילום אמנותי נראה לפעמים כאילו הוא נעלם בתוך ענן של דיגיטציה. הצילום עדיין אינו בן מאתיים שנים אבל ההבחנות בין צילומים היסטוריים לבין צילומים בני ימינו מצביעים על שחיקה בעקבות אקלים שבו רבים מהאמנים המשפיעים ביותר משתמשים באמצעי צילום דיגיטליים ורק לעיתים רחוקות עובדים בשיטות הישנות.
צילום אמנותי אמיתי דורש מהצלם כישורים משולבים של מדען חברי ואסתטיקן ברמה גבוהה, גם אז, בדרך כלל עוברים הצילומים עריכת פוטושופ כאשר היבט מסוים בצילום לא נראה טוב בעין המקצועית.
עד שנות השבעים האמנות המככבת האמיתית הייתה ציורים אמנותיים של כוכבי אמנות קלאסיים אשר הוגשו לעולם כפי שהם, ללא עריכה, והיוו תוצאה של עבודה קשה ומאומצת. אני תוהה אם קיים היום צלם אמנותי כלשהו שעומד בסטנדרטים של הציירים הגדולים של ההיסטוריה. בעולם שבו דימויים מצולמים נמצאים בכל פינה, קשה להעריך מהו צילום אמנותי אמיתי.
כל ניסיון להתמודד עם צילום חייב להתחיל בהתמצאות במיקום. בתקופה שבה קיימת נטייה לדחות את כל הדיבורים של הבחנות כאשר זה מגיע לענייני תרבות, לא יכול להתקיים משהו כמעט נבואי לגבי הנטייה של הצילום לשבור את ההבחנות בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה, פורמליסטית, פופוליסטית ועיתונאית.
הטכנולוגיה האנלוגית הישנה הוחלפה בטכנולוגיה הדיגיטלית החדשה יותר. מתחילת ההיסטוריה, צילום היה קשור קשר בל יינתק בגורלה של התרבות הפופולארית, ותמיד היה קיים מאבק לשחרור הצילום מהתועלתנות, או לפחות ניסיון להבין כיצד המסחריות של הצילום עשויה להיות מעוצבת מחדש כביטוי אישי. שימוש במצלמה ככלי לביטוי מיסטי או רוחני, והגישה של עולם הצילום הטיפה תמיד להתמקד ולהשתמש אך ורק בכל מה שגלוי לעין.
